בנובמבר 2011 התגייס והתנדב גיא ליחידת מגלן בה שירת כלוחם ונגב חוד.
גיא, נכנס לעזה עם היחידה וחבריו בתחילת מבצע "צוק איתן". היחידה פעלה באזור חאן יונס, בניסיון לאתר ולהרוס מנהרות שחדרו לשטח ישראל. בבוקרו של יום רביעי ה 30 ליולי 2014 נכנסה היחידה לפעילות מבצעית לאיתור מנהרה התקפית בניין מרפא בפאתי שכונת אבו דכא בגזרת חאן יונס בעזה, במהלך שהותם במבנה אירע פיצוץ אדיר של מנהרת תופת שנחפרה מתחת לבניין, הפיצוץ גרם להתמוטטות הבניין... בפיצוץ נהרג גיא יחד עם שנים מחבריו לצוות עומר חי, ומתן גוטליב.
עברו שנתיים מאז שגיא נהרג, שנתיים של התמודדויות לא פשוטות, שנתיים של לנסות לאחות את הקרעים... שנתיים של לנסות לראות איך ממשיכים... שנתיים של שמירה על מה שנישאר, על מה שחשוב באמת, על המשפחה
החדר של גיא נשאר כמעט בשלמותו, תכולת הארון נשארה, הטלוויזיה, האופנים התלויים על הקיר, המיטה הזוגית, הדלת עם הציורים, תמונת הים שצילם פעם סבא נורברט תלויה על הקיר, המחשב.. הכל נשאר אותו דבר, רק בשינוי קטן, חסר בו קול הצחוק המתגלגל, חסר בו קולות משיחות הטלפון של גיא עם חברים, חסר בו ריח הבשמים הרבים שהיו לגיא בהם התבשם לפני יציאת יום שישי.. חסרה בו הנשמה...
הבית חסר את ריח הבישולים שדנית נהגה להכין ביום שישי לפני שגיא הגיע מהצבא, חסרות השיחות סביב השולחן על נושאים שבינו לבינה, חסר העיצות של אח בוגר, חסר...
בעיקבות החוסר החלטנו לפני מספר חודשים לעבור דירה, מצאנו דירה מתאימה בשכונה ואף קונים לדירה שלנו, ויום לפני שחתמנו על קנית הדירה דנית שאלה אם אני שלם עם המעבר, עניתי לה שלא, משום שקשה לי שמה שישאר מגיא הוא רק ארגז עם כמה חפצים מאוחסן במחסן.. וזה היה הרגע שבו הבנו שאנחנו לא יכולים לעזוב את הדירה והתחלנו בתוכניות שיפוץ והתאמת הדירה לצרכים החדשים שלנו.
זרקנו בערך מחצית מתכולת הבית שלנו, אין סוף של פריטים שאין בהם כל צורך, שנאגרים במשך השנים ואני פניתי לסדר את החדר של גיא
נכנסתי לחדר של גיא וחשבתי מאיפה להתחיל, פתחתי את ארון הבגדים שבחדרו והבטתי פנימה והחלטתי להתחיל בנעלים, המון זוגות היו שם וכל נעל פתחה עוד זכרון, נעלי כדורסל של נייק שהבאתי לגיא מארצות הברית... גיא עומד שם במגרש הכדורסל ומתאמן בקליעה לסל, עושה סיבוב וצעד וחצי.. עוד מעט מגיעים גם שאר השחקנים, המאמן, והאימון מתחיל, אימון של הנערים במכבי תל אביב.
ליד הנעלים היה מונח כדורסל מקצועי מעור שקניתי לגיא, גיא שיחק כדור סל תקופה מסוימת במכבי תל אביב, כדור כבר שחוק מרוב כידרור, בהתחלה לגיא היה קצת קשה באימונים ולא היה בין הטובים בקבוצה אבל הוא מאוד רצה ולא רצה לוותר... ולכן לקחנו לגיא אימונים פרטים בכדורסל במקביל לאימונים שלו במכבי תל אביב, גיא מאוד אהב את האימונים ומאוד השתדל לשפר את היכולות שלו, ולאט לאט הלך והתחזק, יכולת הקליעה השתפרה, הבנת המשחק השתפרה וזה נתן לגיא הרבה סיפוק ואמון בכח שלו וגם תרם לבניית ההבנה שהצלחה הרבה פעמים הינה תולדה של רצון, מחויבות ועבודה קשה.
עוד כמה זוגות נעלי ספורט לבנות... כשגיא בערך בן 16 היחה לו חולשה לנעלי ספורט לבנות, חיפשנו בארץ אבל לא מצאנו במידה שלו וכשהייתי בארצות הברית עברתי מחנות לחנות, מקניון אחד לאחר ובנסיעה אחת חזרתי עם ארבע זוגות נעליים לבנות הייתי מאושר שמצאתי וגיא היה מאושר כשקיבל אותן וזוג אחד אף לא לבש וכששאלתי אותו למה? הוא ענה שהוא כל כך אוהב אותן שלא רוצה שיתבלו ושמר אותן לארועים מיוחדים
סנדלים של שורש שחוקים, נעלי צבא אדומות, נעלי הליכה מקצועיות שהזמנתי עבורו מ ebay ששימשו אותו בצבא אחרי שסיימו את המסלול. בהיתי קצת בנעלים וניסיתי לקרוא את הסיפור מאחוריהן, נעלים שחוקות לגמרי, הסוליה שחוקה והעור העבה מכוסה קטמים ושריוטות, קצה השרוך פרום והנעלים סיפרו... פעילות צבאית עמוסה, אימונים מפרכים, שכיבה במארבים.. הלוואי והנעלים היו יכולים לספר קצת יותר.
שישה זוגת של נעלי ריצה חלקן כבר מרופטות וחלקן חדשות, את הנעלים האילו גם ראיתי בתמונות של המדסים בצבא, וגם בסרטים של דותן באימונים לפני הצבא. אני זוכר את השעות שביליתי באינטרנט לקרוא על הנעלים ולבחור לגיא את הדגמים שיתאימו לו... באחד הערבים רצנו יחד יעלי גיא ואני ותוך כדי ריצה דברנו על סגנון הריצה, ואיך צריך להיות מנח הרגל בריצה ואני זוכר שהתבוננתי בנעל של גיא כשהוא מדגים את תנוחת הרגל כפי שלמד מהאורטופד בצבא. ועכשיו מונחות שם ללא תנועה, הן סיימו את השימוש שלהן בעולם הזה
הבטתי בארון והוצאתי את הבגדים, הנחתי אותם בערימה והתחלתי במיון. את החולצות של אברקרומבי הנחתי בצד.. בטיסות שהיו לי לארצות הברית נהגתי להגיע ביום ראשון וכנחתתי כבר היתי בכיוון של האוטלט או הקניון הקרוב.. אהבתי את חנוית הבגדים וביליתי שעות ארוכות בחיפוש בערמות הבגדים למצא את הצבע הנכון, את המידה המתאימה וכל בגד זכה לתשומת לב אישית.. האם יתאים לו? האם גיא ילבש את החולצה? האם יש לו כבר צבע כזה.. כל פריט לבוש הוא לא סתם פריט.. הוא נרכש באהבה, בתשומת לב מיוחדת, מתוך מטרה לשמח. ועכשיו כל החולצות מונחות בערימות נכנסות לשקיות ובתקווה שישמחו נערים אחרים שילבשו אותם, בלי לדעת את העבר שלהם ומי לבש אותם קודם לכן.
עמוק בתוך הארון מצאתי את בובו, בובת דובי עם בגד אדום וראש לבן. כשגיא היה פעוט הוא היה מחובר לבובו, ובזמן שמצץ את הבוהן אהב אותו וחיבק אותו וליטף את האוזן והאף של בובו באצבעו הקטנה וחיוך של רוגע ושלווה בצבצו בפניו של גיא. בובו ליווה את גיא לכל מקום ואף זכה למקום של כבוד כשגיא רכב על האופנים. הבטתי בבובו דובי מבד, כשפניו מלאי תיקונים וטלאים שתפרתי במשך השנים רק כדי לשמור על בובו כמה שיותר זמן.. כל עוד גיא היה זקוק לו
בתא העליון של הארון מצאתי קופסאת פלסטיק ירוקה מלאה בחיילים קטנים מפלסטיק, פשפשתי שם ומצאתי חייל פלסטיק אחד בצבע ירוק כהה שהיה קצת גדול יותר משאר החיילים ועם רגל אחת שבורה, הוא החייל שגיא אהב מכולם, הקופסא מלאה בחיליי פלסטיק קטנים, גיפים וטנקים קטנים, גיא אהב לסדר אותם בקבוצות אחד מול השני ובמשך שעות היה מזיז חיילים ממקום למקום כאילו מתכנן ומתרגל קרב גדול, והחייל חסר הרגל היה המפקד שפיקד ביד רמה על החיילים.
בשקית פלסטיק לבנה מצאתי את ציוד הסקי, מכנסי סקי חומות, גרבי סנאבורד וכפפות סנאובורד שחורות. לקראת בר המצווה טסנו גיא ואני לצרפת לקלאב מד ללמוד גלישה, גיא בחר בסנאובורד ואני איתו, גיא גלש מדהים מהרגע הראשון ובתום היום הראשון נשאר עוד שעה עם חבר והם גלשו בסמיכות למלון. לי לקח בערך שלושה ימים עד שהגעתי לרמה של לא להתרסק בסקי, בהתחלה כל הזמן נפלתי, הגוף כבר כאב והרגליים היו מכווצות, חשבתי לפרוש בנקודה מסויימת אבל חשבתי לעצמי שאני לא יכול לאכזב את גיא ובכלל איזה מסר זה לילד שמוותרים.. אז המשכתי ולקראת סוף היום השלישי סוף סוף תפסתי את העיקרון ואז במשך יומים גלשנו בכל מורד אפשרי, היתה חוויה מקסימה של אבא ובן, לבד במרוץ אחר כייף. אילו ימים קסומים שלא אשכח לעולם.
בארון למטה היה תיק גדול שחור, פתחתי אותו בזהירות ומצאתי את ציוד הפייטבול, כשגיא היה בערך בן 16 היה לו חלום לרובה פייטבול ולא הצלחנו לקנות בארץ, בנסיעה לארצות הברית נכנסתי למספר חנויות ספורט עד שמצאתי רובה שמצא חן בעיני, פרקתי אותו לחלקים עטפתי כל חלק בחולצה ופזרתי בין המזוודות בתקווה שלא ימצאו בכניסה לישראל, והמתנתי בציפיה דרוכה כל הטיסה לראות את האושר של גיא כשיקבל את הרובה... גיא היה מאושר ומיד ירד לשדה בגלילות כדי להתאמן בירי.. שבוע לאחר מן נרשם למטווח הפייטבול והחל התאמן בקבוצה. יום אחד ראיתי את גיא חוזר עם רובה בצבע אדום שחור, רובה אחר... וכששאלתי אותו לפשר הדבר גיא ענה שהוא מכר את הרובא שהבאתי וקנה ממשהו רובה פיטבול אוטומטי.. קצת התאכזבתי.. אבל כשראיתי את החיוך שלו הבנתי שהוא מבין הכי טוב מה נכון עבורו, ושמחתי בשמחתו.
פתחתי את מגירת הנעלים השמאלית ושם היו המון פריטים אישים של גיא, סקטבורד אצבעות, כדורי בייסבול כפפת בייסבול, אקדח אויר, שוריקן וסכין הטלה, רובוטריק – רובוט שהופך למשאית
את סכין ההטלה והשוריקן (מי שלא מכיר זה כוכב מתכת שמטילים על מטרה) קניתי בחנות ספורט בטאיוון, מצאתי את זה במקרה כשהסתובבתי בין החנויות וכשראיתי את זה ידעתי שאנ חייב לקנות עבור גיא. את סכין ההטלה הטלנו שנינו על הארון והיה קצת מאכזב כי הוא לא תמיד נתקע ולא הגענו לדרגת מומחיות סבירה, אבל כמה חודשים מאוחר יותר גיא שלח לי סרטון שלו שהוא מטיל את השוריקן על עץ בחורשה והוא אכן הגיע לדרגת אומן בהטלה.
את הקשת הכחולה ראיתי בקצה החדר, מונחת ליד אלת הביסבול. מאז שגיא היה קטן הוא אהב מאוד את הקשת, ובכל טיול שיצאנו גיא לקח את הקשת והחיצים ותמיד ירה למטרות בשדה או ברחבת דשא גדולה, המטרות היו בעיקר ארגזי קרטון או מערום עצים, גיא הפליא בדיוק הירי שלו ובמשך זמן רב היה יורה. לאחר שגיא התגייס היתה לי תוכנית לקנות לגיא רובה קשת לקראת השחרור מהצבא, התחלתי ללמוד את הנושא באינטרנט... מי הן החברות המובילות, אילו דגמים יש... אבל לצערי לא הגענו לשחרור של גיא והתוכנית לקנות רובה קשת כפי הנראה כבר לא תצא לפועל.
במגירת הנעלים היה גם תיק גדול שקצת הקשה עלי לפתוח את המגירה, פתחתי את התיק ומצאתי ארבעה מחבטי טניס, אחד שלי שניים של גיא ואחד של יעלי, האמת שכבר שכחתי שהיו כל כך הרבה. התחלנו לשחק יחד טניס במגרשי הקאנטרי כשגיא היה עוד בבית ספר יסודי, בעיקר ימי שבת בבוקר, אני לא שחקן מי יודע מה, וגם גיא היה בתחילת דרכו אבל מאוד נהננו לחבוט בכדור ולהעביר כדורים ארוכים מצד לצד, אף פעם לא שחקנו על נקודות, אלא תמיד רק להתמסר מצד לצד, גיא התקדם ואף שיחק בקבוצה בהרצליה, ליווינו אותו אף לכמה תחרויות, אבל הטניס היה בעיקר לכייף. אני זוכר שיעלי היתה אז ילדה קטנה בגיל הגן ותמיד רצתה להצטרף גם, יעלי היתה ילדה ובקושי הניפה את המחבט ולכן קניתי לה מחבט לילדים, ויעלי ליוותה אותנו בכמה ימי שבת בבוקר למגרשי הטניס והיתה מאושרת כשהגיעה תורה לעלות למגרש ולשחק אתנו
בשקית כתומה מצאתי את חליפת הגודו בילדותו התאמן גיא בקרטה אצל גיא סקורניק, בקנטרי גימל, אני זוכר אותו ילד קטן בחילפה לבנה מנופף בידים ובועט ומאושר, זוכר שהוצאנו תמנות מהאינטרנט של תנוחות ותרגילים לפיהם גיא התאמן לפני מבחני החגורה, חגורה לבנה עם שני פסים כתומים כמה גאה היה גיא בשני הפסים הכתומים…, גיא גם התאמן בקרב מגע בכתה יב וכשהגיע למגלן התאמן בקרב מגע במסרגת האימונים השגרתים של היחידה, הכשרון שלו בתחום בא מיד לביטוי ובאליפות צהל בקרב מגע שנערכה במאי 2013 זכה גיא במקום ראשון אישי וגם ,תרם לזכיתה של יחידת מגלן במקום הראשון יחידתית. אני זוכר את הטלפון של גיא לאחר התחרות, " אבא לא תאמין זכיתי במקום הראשון באליפות צהל בקרב מגע" הוא היה באופוריה וכל כך שמח על ההשיג המדהים.
עוד המון זכרונות היו אגורים שם בארון הבגדים וכל חפץ מספר סיפור קטן, מספר זכרון קטן, בין ים הזכרונות שטבועים ונצורים בנפשנו
גיא ילד מתוק שלנו, אתה ממשיך לחיות בתוכנו, ממשיך לחיות בזיכרון שלנו וממשיך לחיות בתודעה שלנו. בתודעה שלי ושל אמא האחיות והחברים שלך
יעלי סיימה בית ספר בהצטינות והתגיסה לצבא, ועוד שלושה שבועות מסיימת קורס מדריכות אימון גופני, היא רצה מדהים ואף זכתה לשבחים בשבוע קרב מגע
מאיהלה חייה ונושמת צופים, הצופים הפכו לבית השני שלה ובקרוב תתחיל להדריך
נועלה תלמידת בית ספר, מתוקה ותוססת בדיוק כפי שאתה זוכר אותה
ניצן והילה כבר לא התינוקות שהיכרת. ובכל פעם הן מספרות לי איך אהבת להניף אותן באוויר ולתפוס להן בטוסיק
הזכרון שלך ממשיך לפעום בלב שלנו, ממשיך לזרום ולהיות ארוג כחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו בכל שעה, בכל דקה ובכל שניה.