אופיר חבר לצוות של גיא - אזכרה 2016
אלגרה
רציתי לדבר איתך על זכרונות.
שירתנו קרוב ל 3 שנים יחד, והאינטנסיביות הזאת ששהינו בה, הקשיים והלחץ יצרו כל כך הרבה חוויות, שכל מה שנותר מהם הם זכרונות.
אז יש כל כך הרבה, שאני אפילו לא אתחיל.
אבל האבסורד כאן הוא כל כך גדול.
כי בשנתיים האחרונות כשאני נזכר בך, המח שלי בוחר דווקא להציף את הזכרונות הכואבים. את הרגעים האינסופיים בבילינסון, כשהיית על ערש דווי ונגמרו בפנים חסרות החיים שלך. משם הזכרונות עוברים לכאן, לבית הקברות. למזמורי הקבורה הדתיים והגחת האר\\ שלך אל מול המצלמות והראשים המצטופפים. משם המח לוקח אותי לשבעה, ולניחומים, ולאבל.
ואני יכול ממש לדמיין אותך שומע את המילים האלה מסתכל עליי במבט הפגוע שלך ושואל כמעט בבכי:
" זה באמת כל מה שאתה זוכר ממני? "
ואל מול המבט הזה אני מתבייש, ומרגיש נבוך, ואשם.
ואני מנסה להבין למה, למה זה כל מה שעולה לי לראש.
כי הרי מי שהיית, האדם שהיית הוא האדם האחרון שאני יכול לשכוח.
ולא רק אני. על כל אדם שפגשת בדרך השארת חותם כל כך גדול אפילו האנשים שחוו אותך רק לרגעים ספורים. כי איך אפשר לשכוח את הבחור העצום שמתעקש בסבלנות ובנימוס לקבל עוד חתיכת שניצל בחדר אוכל ומעקב את כל התור?
ואיך אפשר לשכוח את הבחור הזה שמסתובב עם 5 אחיות קטנות עם מבט של אהבה בעיניים? אז איך באמת אפשר? איך יכול להיות שכל החוויות שחווינו יחד מצטמצמות לבעיקר הרבה הרבה עצב?
ושוב אני רואה אותך מולי במבט פגוע מחכה לתשובה.
אני חושב שזה בגלל שאת הזכרונות האלה אפשר להדחיק, הם לא ממכרים, הם לא גורמים לך להתרפק עליהם. כל פעם שהם עולים אפשר לקבור אותם תחת הר של הדחקה ולהמשיך הלאה. את הזכרונות הטובים אי אפשר.
כי כשאני נזכר בחיבוק דב שלך, שאין עוד כמוהו בעולם אני נשאב לתוכו. לזיכרון, אבל בעיקר לחיבוק.
וההנאה והרוגע שהוא משרה כאילו אומרים לנפש רגע, אל תדחיקי, תני לי עוד רגע קטן של החיבוק הזה כי אני כל כך כל כך צריך אותו. ומשם אתה עומד ופותח את הברז עד הסוף.
והמוח מתחיל להריץ את כל הזכרונות שחקוקים על קליפתו.
מהחיבוק שלך בסוף מסלול, לחיבוק שלך לפני הכניסה לעזה, ומשם לבדיחות שלך במקלחת שאני לא אפרט כאן. לשאלות ההזויות בטירונות, לשיחות הנפש, לפתיחות, לאהבה שלך. לחרדות שלך, לכאב שלך. ללראות אותך עושה מתח ומדבר תוך כדי זה בטלפון עם מישהו - בדרך כלל שיחה עמוקה.
ללקום באמצע הלילה כדי לצעוק עלייך שתפסיק לסגור ולפתוח את הריצרצים של התיקים. ללראות אותך, אלוף קרב מגע בצהל מביא תיק מהבית מלא בפרכיות אורז. ולגחך על האבסורד. לראות את האושר שלך בעיניים כשאתה מדבר על המשפחה ולא להיות אפילו קרוב ללהבין את האהבה שיש שם.
ופתאום זהו, אתה עומד שם וסוגר את ברז הזכרונות. ומסתכל עליי שוב, הפעם במבט קשוח ורציני וכאילו נוזף בי.
אתה זוכר שכל זה זה רק זכרונות, נכון? אתה אומר. אתה זוכר שאני מת? אני מצטער אבל אתה חייב לזכור שאתה לא תראה אותי שוב. לא תשמע את הקול שלי. ולא תקבל ממני חיבוק.
אתה לא תזכה לראות אותי מקשיב למה שעובר עלייך כאילו אתה הדבר היחיד שמעניין אותי בעולם. וההבנה ננעצת כמו סכין, ומביאה איתה את הדמעות, ואת הכאב.
ובשלב הזה אתה נעלם, ואין יותר ברז שאפשר לסגור, ואין יותר אתה שעומד שם ומנחם. ועדיין עם כל הכאב שהרוטינה הזאת מביאה אני עדיין מודה עליה מדי פעם.
כי בסופו של דבר, האהבה שהענקת בחייך, העוצמה של הנתינה, וכובד החיבוק שלך - מהדהדים עד היום, ועד מחר, ומצליחים מעט מעט לנחם.