גיא אלגרנטי

אזכרה לגיא 2015

​

הכל מתחיל ברגע אחד.. רגע אקראי שתלוש מהמציאות, רגע שמותיר אותך ללא יכולת לנשום, רגע שנצרב בתודעה עמוק כרגע של חוסר שליטה ושל אובדן התמימות. רגע שבו החיים חדלים לחלוטין ומתחילים להבנות מחדש כחיים אחרים. רגע ששינה את מהלך חיינו ושינה את כל מה שחווינו, רגע שצרב ושינה את ה די אן אי שלנו לעולמי עולמים.

 

התפוצצות מטען רב עוצמה בעומק של שלושה מטרים מתחת לרצפת המבנה גרמה לקריסתו, ויצרה גל הדף שנע במהירות 1000 מטר לשניה גל ההדף פגע בגופו של גיא ויצר גל הדף עצום ברקמות הרכות שגרם לקריעת כלי הדם וקריסת הריאות, במשך ארבע שעות נלחמת בבית החולים עד אשר גופך לא הכיל את הפגיעה הקשה... וזה הרגע שבו החיים שלנו חדלו והתחילו להבנות מחדש.

 

באותו יום נוראי ב 30 ליולי, הגעתי לבית החולים פגשתי שם את דנית, שנינו כבר קיבלנו את הידיעה אבל הלב עדין לא מאמין, הכניסו אתנו לחדר בו גיא היה שרוע על מיטת הניתוחים, הרגלים שלו בצבצו החוצה מהמיטה, נגשתי ועמדתי מאחורי ראשך, ראש מתוק שזכה לאין ספור ליטופים ונשיקות שכבת שם ללא נוע, התבוננתי בך ולרגע אחד נדמה היה לי שפקחת את העיינים והמתנתי בצפיה דרוכה שניות ספורות אבל הבנתי שזו רק הזיה שלי. אני זוכר את פעימות ליבי כאילו שרצה לפרוץ החוצה ולהכנס אליך גיא שלי ולהפיח בך חיים. עמדנו שם קפואים ללא יכולת לזוז.  הכל היה שקט מסביב ורק הנפש נעה בחוסר הרמוניה בעוצמה רבה כמאיימת להתפוצץ, חולשה כללית אחזה בי והרגשתי שאני קרוב להתמוטטות, הסיוט הנורא מכל פקד אתנו

 

בדרך חזרה מבית החולים לקחנו את נועה מחברה, עליתי לביתה ולקחתי את נועה והיא בפיקוחותה ורגישותה הבינה שמשהו לא בסדר ושאלה "אבא מה קרה? " ... "שום דבר הכל בסדר השבתי לה" וכשירדנו למטה המתינה לנו המונית עם החיילים ואז נועה הבינה ובצרחה קורעת לב נכנסה גם היא לעולם המוות.

את מאיה וניצן והילה פגשנו בבית, מאיה פרצה בבכי והסתגרה בחדרה

יעלי היתה עם חברות בדרך לגלידה, התקשרתי אליה וביקשתי שתבוא, ולא הסכמתי להגיד לה למה, למעט שזה חשוב ושתגיע מהר הביתה, היא נסעה עם חברות והן סבו לאחור בדהרה הביתה, יעלי כבר הבינה שמשהו לא טוב קרה וענבר חברתה היקרה של יעלי אמרה לה שזה לא בטוח... ובטח הכל בסדר, אולי גיא רק נפצע...     קול זעקתה כשנכנסה יעלי הביתה מהדהדת בי עד היום.

וכך נכנסנו בוואת אחת לעולם השכול.

​

אחת הדילמות הקשות היא מה לספר לניצן והילה שהיו פעוטות בנות חמש, האם להגיד להן שנשמתו של גיא מרחפת לה ומלווה אותנו תמיד או האם לתאר את החידלון והאין.. בחרנו לספר את מה שאנחנו מאמינים בו ותארנו בפירוט את תהליך המוות, הגופה בקבר נרקבת ורק העצמות נשארות, גיא לא חושב יותר, לא מרגיש יותר, לא חש רעב או קור יותר והוא פיזית פשוט חדל להתקיים.

אבל מספר שבועות לאחר מכן לקחתי את ניצן והילה לקבר, קבר אבנים יפה עם חלקת אדמה מכוסה בפרחים והן שאלו אותי: איפה גיא? הצבעתי לכיוון האבן הקרה, הן התבוננו אחת בשניה ומיד הסתערו על הקבר והחלו לחפור, חפרו במרץ באדמה הלחה כדי להוציא את גיא מהמחשכים... לקחתי אותן בעדינות וישבנו על גל האבנים הסמוך לקבר והסברתי להן שגיא לא מרגיש כלום יותר, אין לו תחושת מחנק והוא לא רוצה לצאת מהקבר. הן ישבו בשקט והקשיבו לי, זה היה רגע אישי וקשה, אחד מיני רגעי התמודדות רבים שליוו אותנו בהמשך.

 

 

 

 

 

סיפורים קצרים על גיא

בסיום השבעה ובשלושים סיפרתי על גיא בעיקר ממש שלמדתי מהחברים לצוות. והמאפינים העיקריים שאפינו את גיא היתה דבקות במטרה וחברות. גיא לא היה הכי טוב בהכל, כשהגיע למגלן למקום ששכנו בו אריות גילה שהוא בין הרצים הבינונים וגם התקשה בטיפוס בחבל אבל בכשר ההתמדה והרצון גיא שיפר את היכולות שלו ערך מדסים רבים, התאמן רבות בטיפוס בחבל, ויתר על ההמבורגרים והחל לאכל בריא ואכן עשה קפיצה מרשימה במהלך המסלול. גם בניוטים בהתחלה הרבה להתברבר אבל השקיע רבות בלימד והשתפר.. גם זכורה לי שיחת הטלפון שהתקשר למחרת ניווט הבדד הראשון, גיא הגיע בין הראשונים לנקודת הסיום והמפקדים אמרו לו בפליאה "אלגרה מה אתה עושה פה"

גיא הצליח להתגבר על הקשיים שלו בזכות רצון כביר, התמדה וחוסר וויתור לעצמו.

​

​

גיא היה חבר טוב ונאמן ושמעתי מספר סיפרים מרגשים מחברים לצוות שסיפרו לי על קר רוחו וכיצד עזר להם ומשך אותם בעיתות משבר.

אבל רציתי לשתף אתכם במספר סיפורים פשוטים והבזקי חיים שקצת יאירו את גיא באור שאולי לא מוכר לכם.

באחד מסופי השבוע כשגיא חזר הביתה הוא יצא לרוץ לבוש בחולצה סגולה האהובה עליו של סוף המסלול, גיא סיים את הריצה בסמוך לקניון רמת אביב ליד הבריכה והחל בתרגילי מתיחות. בסמוך אליו ילד קטן השתעשע במבט על הדגים תוך טבילת היד במים, לפתע החליק הילד למיי הבריכה, ברגע זה גיא קפץ ורץ לחלץ את הילד מהמים, ומיד הוריד את חולצת סוף המסלול הסגולה שלו ועטף בה את הילד הרועד, חיבק אותו וחיפש את הוריו של הילד, הילד נשאר עם החולצה של גיא כי גיא לא רצה שלילד יהיה קר. וששאלנו את גיא למה לא לקח את החולצה, ענה "זו רק חולצה" ואחר כך היה טרוד יום שלם איך הוא לא צפה מראש שהילד עלול לפול למים והחליט שמרגע זה כל הזמן יביט סביב וינסה לאמוד סכנות אפשריות.

 

בהזדמנות אחרת גיא חזר הביתה מהבסיס באוטובוס והתשתרע על הספסל הפנוי מוטש מהאימונים המפרכים, לפתע שמע מאחוריו קולות צחוק והתעללות קשים, הוא קם וראה בקצה האוטובוס ילד שמן שיושב בקצה הספסל כאילו מבקש להעלם ומסביבו מספר ילדים שהציקו קיללו והיכו את הילד השמן, גיא זינק מימקומו העיף בכח את הילדים המתעללים והתישב ליד אותו ילד שמן, ואז סיפר גיא לאותו ילד, " אתה יודע? גם כשאני הייתי ילד קטן היתי גדול מכולם ושמן מכולם וגם לי הציקו בילדותי, אבל התאמנתי והתחזקתי והפכתי לחייל קשוח וחזק... תתבנן בי רגע, אתה גם יכול כשתגדל תהיה חזק..." וגיא נשאר שם ושוחח עם הילד השמן עד שירד מהאוטובוס.

 

המשפחה היתה חשובה לגיא מאוד והאירועים המשפחתים היו עבור גיא בחשיבות עליונה.

הפעם הלפני אחרונה שראינו את גיא היה ביום ההולדת של נועה שערכנו לבני כיתתה, בערך חודש לפני יום ההולדת גיא ביקש לצאת אך נענה בשלילה, וכך המשיך לבקש באופן תדיר עד שקיבל אישור ביום שישי בצהרים היום בו נערכה יום ההולדת. גיא  הגיע ליום ההולדת בשעה ארבע אחר הצהרים מאושר שהצליח להגיא וגם אנחנו הינו מאושרים בכך, זו היתה מתנת יום ההולדת שלו, הוא עזר וארגן, סידר את המחצלות וארגן את הכיבוד וגם הניף את נועה בכסא תשע פעמים, ובשעה שבע כבר נסע חזרה לכיוון הבסיס אבל אותן שעות קצרות וקסומות שעבורן גיא נלחם במשך חודש יזכרו לנו בתודעה לתמיד, וגם הראו עד כמה היה לו חשוב הקשר המשפחתי ועד כמה הלך רחוק רק כדי שלנועה יהיה טוב.

 

בכל סוף שבוע שגיא הגיע הביתה היתה חגיגה מבחינה קולינרית ודנית תמיד עמלה על ארוחת ערב כיד המלך. אבל פעם אחת דנית היתה עסוקה ולא הספיקה להכין ארוחה (בטח אתם חושבים איפה היתי אני...) בכל מיקרה גיא לא ויתר והחליט לעשות על האש, הוא הדליק את המנגל על עדן החלון והניח עליו את הבשרים, הרוח המערבית נשאה את העשן לתוך הבית ובמהירה הבית התמלא כולו עשן, גיא לא ויתר וניסה להלחם עם רוח נגדית ממאוורר שהציב ליד המנגל, בכל מיקרה למרות שבבית היה עפוף עשן היתה ארוחת ערב מדהימה.  להכנת הארוחה התכנסו כולם יעלי מאיה ונועה והכינו את השולחן, הכינו סלט ענק  והכינו ארוחת ערב לתפארת. וכל זאת בזכות נחישות שאפינה את גיא והוא לא ויתר על מה שחשוב לו.

 

בתקופת צוק איתן ארגנו עם ילדי הגן להכין חבילות לחיילים, חבילות הכילו  כמובן ממתקים ודברים מתוקים וציורים שצירו ילדי הגן לחיילים, אנחנו הכנסנו למעטפה שני ציורים של ניצן והילה האחיות של גיא וביקשנו שיגיעו לגיא באופן אישי, ואכן הן הגיעו אליו בתוך בתופת וההמולה שהיתה אז בעזה, חברים מהצוות סיפרו שגיא היה מאושר מהציורים אבל בשלב מסוים הם הלכו לאיבוד, אבל גיא לא ויתר ובמשך יום שלם חיפש אותם בכל מקום, לצערי גיא לא מצא את הציורים, ולהבנתי מחבריו גיא היה עצוב מאוד שלא מצא אותם, ואפילו שם בתופת הנוראית הזכרון מהבית קיבל משמעות עמוקה וחשובה עבורו.

 

גיא היה מלא תושיה, בחורף שלפני הגיוס נסענו כולנו לחרמון, אנחנו הגדולים גלשנו בסקי והבנות הקטנות השתעשעו בשלג עם דנית, בסוף היום רצינו לרדת לחניון התחתון לקחת את המכונית ולסוע הביתה, המתנו ארוכות להסעה אך מישום הקרח על הכביש לא היתה הסעה וירדנו כל הדרך הרגל, הדרך היתה ארוכה הינו עייפים כולנו וקפואים מקור, גיא ואני לקחנו את הבנות הקטנות על הכתפים והזדחלנו לאיטנו במורד הכביש. לאחר שעה קלה הגענו לחניה ושם התמוטטנו משום שהמכונית לא נמצאה.. חיפשנו וחיפשנו עם התיקים והקטנות על הכתפים, הינו עייפים וקצת מיואשים. ובנקודה זו ראינו כמה גיא הוא גבר שאפשר לסמוך עליו, הוא הניח אותנו בצד והחל לרוץ בין החניונים הסמוכים בחיפוש אחר המכונית עד שמצא אותה בחניון סמוך, אכן גבר לעניין שיודע לטפל במצב, לצאת החוצה מהסיטואציה, ולפעול לפתרון המצב

 

אהבתו של גיא לחלש ולחיות נכרה בו עוד מהיותו קטן, עוד בהיותו בגן  השתוקק גיא לגדל כלב, אך נאלץ להמתין עד שדנית תסיים את תקופת ההתמחות, ואכן ברגע שסיימה דרש גיא את שלו ולכן נחפזנו ביום שישי בצהרים ממש לפני הסגירה לצער בעלי חיים,  היו שם המון כלבים וכולם נבחו וקפצו בעצבנות, והינה בפינת החצר שכבה במנוחה כלבת לברדור גדולה כבת שנתיים, גיא הלך אליה ליטף אותה והכריז שאותה הוא רוצה, עובדת המקום נסתה לשכנע אותו לקחת כלב קטן יותר מישום שהלברדור שקלה 40 קילוגרם והיתה כמעט יותר גדולה מגיא, אבל לא ניתן היה לשכנע את גיא, זו היתה אהבה ממבט ראשון וכך מצאה בוני את מקומה בחדר שלו, גיא תמיד טיפל בה במסירות לקח אותה לבדו לטיפולים אצל הווטרינר וגם מידי פעם לרכיבה על אופנים. ולמעשה עד היום בוני ישנה אצל גיא בחדר, בחלל שבין המיטה לטלוויזיה. היום היא כבר זקנה ונעה לאיטה אבל אני בטוח שעדיין מחכה בסבלנות שאופינית רק לה שגיא יחזור מהצבא.

 

כשהגיע הביתה מהצבא רצה כאילו לבלוע את העולם בזמן הקצר שעמד לראשותו, הוא היה מגיע הביתה זורק את התיק הכבד בחדר שכל כך אהב, והתחיל לתכנן את מה שיעשה, גיא אף פעם לא ויתר על ריצה לאורך החוף, נסיעה באופנים בלילה ותמיד מצא זמן להיות עם האחיות, לרדת אתם לשוסטר לאכל, לקחת את הבנות הקטנות לגינה או לבריכה, וכמובן הספיק להיות עם החברים והחברה.

 

עברה כבר שנה מאז שגיא נהרג והחוסר שלו מורגש בכל תחום ובכל מעשה, חסרה לנו האהבה שלו העיצות שגיא היה נותן לכולם ולאחיות שלו ולהורים, התמיכה המעשית שנתן וזכור לי המיקרה שיעלי החליטה לא לצאת לטיול בבית הספר ובסוף השתכנעה ללכת בבוקר הטיול וגיא בעשר דקות אירגן לה את התיק כל מה שחשוב לקח וכל מה שלא נחוץ זרק ודהר אחרי האוטובוס הנוסע עד שהשיג אותו ווידא שיעלי עולה עליו . זאת תושיה אהבה עזרה ונתינה שמאוד תחסר לנו כמשפחה במיוחד לבנות שלנו שנותרו ללא אח מדהים ואוהב שילווה אותן לאורך נפתולי החיים

 

אנחנו נשארנו ללא הגנות ללא תמימות כעט ידוע לנו שהרוע עורב בפינה ויכול להגיע בכל דקה ובכל רגע, זה משפיע עלינו בכל מהלך חיינו גם על ההחלטות והתכנונים ותמיד נזכר שהרגע הוא חשוב הרגע הוא משמעותי ובואו לר נבזהז אותו על דברים חסרי תועלת וחסרי משמעות. תפישת העולם שלנו נצרבה כתודעה חדשה ועקרה את התודעה הקודמת וזאת ברגע אחד, ברגע נורא שקרה בבוקר ה 30 ליולי בדיוק לפני שנה