אלגרה שלנו הבחור הענק עם לב זהב, הבחור שכולם אוהבים. כבר סיפרתי פה באחת האזכרות הקודמות שהפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה בתוך האכזרית, שזה סוג של נגמ"ש אבל השם שלו אכזרית כל כך נכון לגבי הפעם הזאת.
איך הכנסת אותי לתוך הפתח הצר ביחד עם האלונקה למרות שארבעה אנשים ביחד לא הצליחו. איך הסתכלת עלי, ורצית, רצית להישאר איתי, לוודא שאני בסדר.
ואני בתמימותי הרמתי את האגודל כלפי מעלה כמסמן שהכל בסדר ואיכשהו בחר הגורל לשנות את ה בסדר הזה למשהו רע. אכזרית.
אני יושב מול המחשב וכותב ועולים לי רגעים שונים. איך שבאחד הסיורים בקו ברוב תמימותך הראתה לי תמונות מהקבוצה של הצוות שלא הייתי אמור לראות, וגם אחרי שצחקתי לא הבנת מה קרה. ואני צוחק.
עשית את זה בתמימות ובאהבה, ואילו שני דברים שאי אפשר לקחת ממך. ויש עוד אין ספור סיפורים שמראים איזה בן אדם היית, איך היית שם בשביל הצוות, איך נתת הכל בשביל האחר.
היית רגיש ומתחשב ומצד שני כשהיה צריך הייתה חזק ואגרסיבי. קשה מאוד להסביר את השילוב הזה של עוצמה, של כוח. ובד ובד עדין שכזה.
לפני חצי שנה היה לי חלום, ישבנו ודיברנו, כל אחד על מה שהולך בחייו היום. הייתה שיחה כזאת מדהימה. ואני חושב שזה היה אחד החלומות הראשונים שלי עליך חי ונושם. בסוף החלום נאלצת ללכת ואז הבנתי שאני בתוך חלום, לא קל לחוות חוויות כאלה, שלרגע נותנת את התחושה הזאת שאולי כל זה לא אמיתי, וכשמתעורר תהיה כאן איתנו. לא קל כמפקד להגיע ל צוות חדש להתאקלם ולהשתלב. ואיתך תמיד היה לי נוח מהתחלה.
שאתה אפילו מכבד אותי יותר מדי שואל שאלות שכבר לא היית צריך לשאול, משתף אותי בדברים, מספר, פותח.
בעצם היית אחד העוגנים שלי בכניסה לצוות אני בעיקר מצטער אחי, מצטער שיצא לי לחוות ממך לא מספיק, תקופה הרבה יותר קצרה משרציתי. ובמקביל אני שמח, שמח על ההזדמנות שניתנה לי להכיר אותך ולהיות חבר, שמח שהיית חלק מהצוות שלי, ומאוד מצטער שאתה כבר לא פה.
אלגרה, מבטיח שתמיד תלווה אותי ואת הצוות.
מתגעגע ואוהב עפרון