אנשים שמתמודדים עם אבל בגין אובדן לרוב לא מאמינים שניתן להתגבר על האובדן ולחזור לחיים רגילים ולחיות לצד האובדן, וזו אכן תחושה שנמשכת זמן רב עד שאפשר לחזור חזרה לחיים מלאים ותפקוד טוב, למרות שהחיים של אחרי האובדן הם שונים בתכלית מהחיים שלפנח האובדן. כשנכנסתי לעולם השכול רציתי להבין בפני מה אני עומד וקראתי באינטרנט את שלבי השכול שהם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. בהתחלה זה נשמע לי הגיוני וניסיתי כל הזמן להבין באיזה שלב אני נמצא, אבל התהליך הוא לא כל כך פשוט שניתן לחלקו לחמישה שלבים ברורים. ואני יותר מתחבר לכך שהחיים ממשיכים לעד בשני מסלולים שקורים במקביל ובכל שלב אחד המסלולים מקבל משקל גבוה יותר מהמסלול השני המסלול הראשון הוא הצורך להמשיך את הקשר עם מי שמת, להמשיך להתעסק בזכרונות, להתייעץ איתו ולחשוב מה היה אומר בהחלטות חשובות ולהמשיך להנציח את זכרו. המסלול השני הוא החזרה לחיים ולמצא את הדרך ואת האיזון הנכון כיצד ממשיכים לחיות לתפקד לצד האובדן, ובעצם לבנות ולעצב את החיים החדשים. אתמקד רגע במסלול הראשון בו מרגישים צורך להמשיך את הקשר עם המת ואתן כמה דוגמאות ממש בימים הראשונים לאחר השבעה היה לי את החלום הראשון על גיא, התעוררתי בלילה.. התיישבתי במיטה והלב שלי פעם בחוזקה.. יש חלומות שהם מציאותיים כל כך עד שהגבול בין המציאות לחלום מטשטש.. בחלום ראיתי את הבנות משחקות בסלון, ניצן הילה נועה מאיה ויעלי.. השתהתי למספר רגעים מתבונן בבנות.. הייתי צריך ללכת ויצאתי מהבית לחדר המדרגות, הדלת נפתחה וגיא עמד שם.. גבוה.. חסון ומחייך אלי בעיניים טובות, לבוש רק בתחתוני בוקסר ציבעוניים ללא חולצה, גוף שרירי וחטוב מחייך בעיניים טובות. חיבקתי אותו חזק חזק, וממש יכולתי להרגיש את החיבוק שלו עוטף את כולי, ממש מוחשית ממש אמיתי ממש קרוב, והוא אמר לי, אבא אל תדאג אני אשמור על הבנות.. חייכתי אליו והרגשתי חום נעים. אני זוכר שהתחלתי לבכות בתוך החלום, התבוננתי בגיא ושאלתי אותו, למה.. למה דווקא אתה.. למה הלכת? גיא התבונן בי ארוכות עם מבט של "לא יודע" וחייך את החיוך המקסים שלו.. אמרתי לו "אלוהים עשה טעות, חייב להיות שעשה טעות" התעוררתי וחשתי צורך עז לנסוע לבית העלמין, התלבשתי במהירות ונכנסתי לאוטו, שמעתי להקת עורבים בשמים.. וזה היה לי מאוד מוזר שכן מעולם לא שמעתי קודם לכן להקת עורבים בלילה. המשכתי בנסיעה לכיוון בית העלמין ובשמים מרחוק ראיתי את הירח היפה ביותר שראיתי בחיי, ירח עגול גדול ומאיר בחוזקה.. הירח ליווה אותי בדרכי לבית העלמין, שם ישבתי בחושך ליד הקבר מנסה להיות הכי קרוב שרק אפשר.. ורק הירח עמד שם והתבונן... באותה תקופה ביקרתי בקבר של גיא בכל יום וקיוויתי לחוש ולהרגיש אותו   קראתי חומר רב נוגע באבלת את הספר של אליזבת קובלר רוס שטיפלה בחולים סופנים, כמה ספרים של נורית אלדר ושל יהודית פלאות המדברים על החיים של אחרי המוות היה לי מאוד קשה לקבל את העובדה שלא נשאר כלום אחרי המוות, היה בי קונפליקט פנימי.. הרי איך זה יתכן שכל הרגשות, האהבה, העזרה לזולת, הנתינה האין סופית, הרצונות, המטרות, כל זה נעלם כלא היה אחרי המוות? הגוף נעלם, זה ברור אבל מה עם מה שמעבר לגוף, מה עם הנשמה? האם היא גם מתפוגגת? וכדי לנסות לענות על שאלה זו הלכתי לכמה מתקשרים ומתקשרות וניסיתי להבין האם יש משהו לאחר המוות, מאוד רציתי להאמין, מאוד רציתי משהו להאחז בו. אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי אצל מתקשרת באיזור הצפון, הגעתי לבית פרטי יפה ובקצה החצר היתה יחידת דיור קטנה ששם ישבנו, בגלל שהייתי מאוד ספקן לא אמרתי לה מה השם שלי וגם לא את הסיבה שבגללה בקשתי להפגש אתה, היא ישבה מולי עצמה את עיניה וזימנה את מלאך שיצור את החיבור והקשר.. לאחר היא סיפרה שהיא שומעת הדי פיצוצים וקולות רבים של צעקות והמולהת והיא מרגישה גבר צעיר פצוע ונחנק, הוא בקושי מצליח לנשום בגלל הדם הרב שממלא את ריאותיו.. היתי המום ולא ידעתי מה להגיד, האם באמת היא רואה את זה או שבהסח הדעת רמזתי לה מה מטרת בואי והיא זרמה עם מה שאני מצפה לשמוע? שאלתי שאלות נוספות אבל היא אמרה שכרגע גיא נמצא באיזור בין שמיים לארץ והיא לא יכולה לתקשר איתו ישירות אלא רק דרך מלאך מתווך שגם מלווה את גיא בתהליך שהוא עובר. יצאתי משם בתחושה של ספקנות אבל מצד שני רציתי להאמין והרגשתי בליבי שאולי בכל זאת יש בזה משהו. מאז הלכתי למספר מתקשרים, והבעיה שכנראה רובם שרלטנים, היה מתקשר אחד שישב מולי וכשהתחיל התקשור הוא התחיל לרעוד בכל גופו, מיד נדרכתי משום שיש כבר יש לי ניסיון עם מתקשרים וישר זיהיתי הצגה.. ואז הוא החל לתאר כמה גיא סובל וכמה רע לו, קמתי מהכסא בכעס רב ובעטתי בכסא בכוח והעפתי אותו לעברו, המתקשר קם בבהלה וניסה להסביר לי משהו אבל מרוב כעס לא הקשבתי, צרחתי וקיללתי אותו ויצאתי משם בטריקת דלת. וכך מתקשור לתקשור למדתי עוד קצת אבל בסוף הדברים חזרו על עצמם, ופעם אחת אפילו עשיתי שיחזור גילגולים שלי, וכל זאת במטרה להבין האם יש משהו מעבר להרי החושך. באחת הפגישות אמרה לי המתקשרת שהסימנים מגיא והאותות מהעולם הבא מגיעים בצורות רבות, הפרעות חשמליות (למשל אורות שכבים ונדלקים לבד), ותופעות טבע שונות ובעיקר מחיות וספרה לי סיפורים רבים על סימנים מחיות ובעיקר כלבים ופרפרים, למשל סיפרה לי שהיתה עדה לכלב שהגיע לשבעה של משפחה שהכירה והכלב היה שם כל השבעה וברגע שהשבעה הסתיימה הכלב נעלם כלא היה.. יצאתי כמובן בהרגשה סקפטית למרות שמאוד רציתי להאמין, אבל המחשבה הלוגית התנגדה.. באחד הימים הלכתי לקחת את נועה מחברה בשעות הערב ועליתי במעלית לקומה השלישית לקחת את נועה, כשנועה יצאה מבית החברה היא אמרה לי "אבא יש לך פרפר על הכתף" ראיתי את הפרפר, חייכתי לנועה, הושטתי לה יד והלכנו לעבר המעלית, "אבא תעיף את הפרפר, הוא מפחיד אותי" אמרה נועה, אמרתי לה "מה איכפת לך, הפרפר לא מזיק" והמשכנו בדרכינו לעבר המכונית. כשהגענו למכונית ביקשה שוב נועה שאעיף את הפרפר, בתנועה קלה העפתי את הפרפר והוא עף למעלה ולאחר מכן שב ונחת לי על הכתף, כך היה פעמיים עד לבסוף הפרפר עף ולא שב יותר. קשה היה לי להרגע מהסיפור ולמחרת התקשרתי למתקשרת וסיפרתי לה על סיפור הפרפר, והיא כמובן אמרה שזה הנשמה של גיא שבאה לביקור. אמנם אינני מאמין שזו הנשמה של גיא אבל כך נולד קעקוע פרפר בחלקה האחורי של כתף ימין בדיוק במקום בו בא בפרפר לביקור, ב ספטמבר 2017. גיא מאוד אהב חולצות של אבקרומבי ובכל פעם שהייתי בארצות הברית עברתי דרך החנות וקניתי מספר חולצות בצבעים שונים, וכך במשך הזמן התווספו עשרות חולצות לארון הבגדים של גיא, אחרי שגיא נהרג שמרתי חלק מהחולצות ובמשך תקופה לבשתי אותן ודרכן הרגשתי חיבור לגיא.. מעיין המשכיות, עכשיו כבר עליתי במשקל והן כבר לא מתאימות ואת חלקן נתתי לאחיות של גיא תקופה ארוכה לא יכולתי לראות טלוויזיה ולהאזין למוסיקה במשך זמן רב, לאחר כשנה בערך פתחתי טלוויזיה לראשונה וראיתי סרט של רמבו, סרט שבעבר ראיתי מסםר פעמים. בסרט ראו את רמבו וחיילים אמריקאים טסים במסוק לצורך חילוץ של שבויים אמריקאים בויאטנם בידי הויאטקונג, ואז מהמסוק החלו יורים בויאטנמים ורואים אותם עפים באוויר.. סגרתי מיד את הטלוויזיה והזדעזעתי שלא חושבים על ההורים של אותם ויאטנמים. אמנם סרט אקשן טוב שצפיתי בו מספר פעמים בעבר אבל לאחר האסון הסתכלתי על דברים בצורה אחרת ממה שהיה בעבר. היו הרבה סיטואציות בהן דמיינתי את גיא בהן, לדוגמה יום אחד ישבתי במשרד ועבדתי ולפתע תפסו את עייני שני חברה שהיו תלויים על חבלי סנפלין בגובה רב ומנקים את החלונות מחוץ לבניין, התבוננתי בהם במשך כמה דקות וחשבתי שגיא בטוח היה נהנה מהעבודה הזו ולרגע יכולתי לראות אותו מתנדנד על החבל ומנקה את החלון עם חיוך רחב שהיה אופייני לו הרצון להנציח את גיא וספר עליו היה ממש מההתחלה, במהלך השבעה באו לבקר תמי ונמרוד דריפוס ובמהלך השיחה דברנו שנערוך מרוץ בשכונה לזכרו של גיא, לאחר זמן החלטתי שאני רוצה להתקדם עם מרוץ אבל לא היה לי מושג מה לעשות, קיבלתי טלפון של מורה לספורט שעשה מרוץ והתקשרתי אליו לקבל עיצות איך להתקדם, אבל התברר שהוא עשה מרוץ בקיבוץ ופשוט ארגן את חברי הקיבוץ לריצה, הבנתי שזה לא מה שאני צריך ובסוף חברתי לחברת שוונג שתעזור באירגון המקצועי של המרוץ, עוד הרבה אנשים טובים באו לעזור, תמי ונמרוד דריפוס עזרו בארגונים ואחריות על מסלול הריצה עצמו, כ 30 ילדים מהצופים הגיעו עזרו בחלוקת האוכל והשתיה וחלוקת המדליות למסיימים וחלק עמדו לאורך המסלול להכוונת הרצים, הבנות שלי עזרו בחלוקת ערכות הריצה. וכך באקטובר 2015 נולד המירוץ הראשון שהשתתפו בו 1740 משתתפים שרובם היו תושבי השכונה שבאו לרוץ לזכרו של גיא, בסיום המרוץ נכנסנו כולם לאיזור הדשא בקאנטרי וצפינו בהופעה של עידן חביב. המסלול השני הוא החזרה לחיים ולמצא את הדרך ואת האיזון הנכון כיצד ממשיכים לחיות לתפקד לצד האובדן, להמשיך בשגרת החיים, להמשיך לעבוד, להיות עם המשפחה והחברים.. להמשיך את החיים כרגיל, וגם אם במובנים רבים החיים שלאחר האובדן כבר לא דומים לחיים שלפני האובדן. וכך שני המסלולים, המסלול של חזרה לחיים והמסלול של המשך הקשר עם גיא, מתנהלים להם במקביל וכנראה שימשכו כך עד הסוף